בשבוע שעבר (2-3/9) התקיים בבנייני האומה בירושלים הכנס הדו-שנתי ה-26 של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, "בין שגרה לחירום- אתגרים, הזדמנויות ומרחבי צמיחה" שדן מזוויות שונות בצורך להבין לעומק כיצד מצבי שגרה ומשבר מעצבים את חייהם של בני הגיל השלישי ואת מערכות התמיכה הסובבות אותם.
האירוע, בו לקחו חלק מאות מומחים ואנשי מקצוע בתחומי הגרונטולוגיה והגריאטריה, עמד בסימן 70 שנה לפעילות האגודה לגרונטולוגיה, העוסקת בעשייה מחקרית, מקצועית וחברתית לקידום הבנת תהליכי ההזדקנות ושיפור איכות החיים של האדם המבוגר. לימור דוד, מרפאה בעיסוק וגרונטולוגית מהמרכז הרפואי שהם לשיקום וחזרה לתפקוד, העבירה במסגרת המושב "מטפלים פורמליים, בלתי פורמליים ומי שביניהם" הרצאה מרתקת "בעיניים שלהם: בין המקצועי לאישי, הטיפול בהורה מזדקן משתי נקודות מבט", בה שיתפה בהתמודדות הפרטית שלה עם אימה חולת הדמנציה.
בהרצאה הביאה דוד נקודות מבט מתוך שני עולמות, כגרונטולוגית ומרפאה בעיסוק שעובדת שנים רבות בטיפול באוכלוסייה גריאטרית, וכבת ומטפלת עיקרית באימה, רחל בת ה- 88, חולת דמנציה.
לדבריה, "מטרת ההרצאה הייתה לפתוח צוהר אותנטי אל עולמם הפנימי של בני המשפחה המטפלים ולהציע לאנשי המקצוע נקודת מבט חדשה על הקשיים, הצרכים ודרכי ההתמודדות השונות של בני המשפחה שהם פוגשים ביום-יום. ההתמודדות עם הידרדרות בריאותית ותפקודית של בן משפחה מזדקן, היא מסע מטלטל עבור בני המשפחה שנושאים באחריות לטיפול היומיומי. הם מתמודדים עם עומס רגשי, פיזי ומעשי, עד למצבים של הצפה, שחיקה ומצוקה. פעמים רבות בן המשפחה המטפל הופך לאדם "השקוף", זה שעומד ליד מיטת המטופל, מבוהל, מתוסכל או מותש, וקולו אינו נשמע. הצוותים המטפלים מגיבים אליו לעיתים בריחוק, בהדיפה או בשיפוטיות, מבלי להבין את עומק השבר והפחד המתחוללים בתוכו. דרך שתי נקודות המבט ומתוך האני מאמין שלי – "טפל באדם הזקן כמו שהיית רוצה שיטפלו בהורה שלך", הנגשתי לקהל משתתפי הכנס היבטים מקצועיים ותובנות אישיות שממחישות את החשיבות לכך שצוותים מטפלים ילמדו, יכירו ויבינו את האתגרים וסגנונות ההתמודדות השונים של בני משפחה מטפלים". דוד סבורה, כי "כאשר יש הבנה של המורכבות, ניתן לעזור לבני המשפחה לצלוח את האתגרים, בצד עזרה למטפלים עצמם – להיות טובים יותר".
בהרצאה שולבו כלים ומיומנויות לאנשי המקצוע, כללי "עשה ואל תעשה", כגון הצורך בהקשבה נקייה מפרשנויות אישיות למצוקה הגלויה או הסמויה, חשיבות קיום שיח תומך ומחזק, הענקת תחושת ביטחון ו"אי של וודאות בתוך ים חוסר הוודאות", הימנעות משיפוטיות והימנעות מעימות, לצד הצבת גבולות ברורים ושמירה על הצוות, שנמצא ב"קו הראשון" מול המטופל ומול בני משפחתו.
"למדתי רבות על טיפול בִּזקנים באקדמיה וּבֿשטח, אבל את הפרק הכי חשוב למדתי מהטיפול באימא שלי. רק כשעברתי את החוויה בעצמי, הבנתי באמת מה זה אומר להיות בת משפחה מטפלת", מפרטת דוד.
מתוך חוויה אישית מטלטלת זו, מסבירה דוד כי "מול בן המשפחה נמצאים המטפלים הפורמליים,
ולדרך שבה הם מתקשרים עמו, יכולה להיות השפעה מכרעת. המפגש הטיפולי הוא לא רק מטפל- מטופל, הוא למעשה משולש טיפולי שבו נוכח גם בן המשפחה".
המרכז הרפואי "שהם" לשיקום וחזרה לתפקוד הנו המרכז הגריאטרי שיקומי הממשלתי הגדול בישראל וממוקם בדרך הנדיב בפרדס חנה. המרכז, שהחל את דרכו כמחנה עולים מהגדולים בארץ ואחר כך שימש בית אבות, שינה את ייעודו עם הרפורמה במערכת הבריאות, והושם בו דגש על מחלקות אשפוז גריאטרי חריפות. "שהם" מתמחה בשיקום, שיקום נשימתי, סיעוד מורכב תומך, תת-חריפה ותשושי נפש, וכולל מכונים ומרפאות, ציוד ומכשור רפואי, העומדים בחזית הטכנולוגיה. המרכז מוכר להתמחות בגריאטריה, מסונף לבית הספר לרפואה של הטכניון, ומקבל מדי שנה קבוצות רבות של סטודנטים – לרפואה, סיעוד, פיזיותרפיה ועוד, מהארץ ומחו"ל. הצוות הרפואי, הסיעודי והפרא-רפואי עוסק גם במחקר והפעילות מתפרסמת בכתבי עת ובכנסים מקצועיים. כן מתקיימים במרכז ימי עיון, הרצאות וכנסים לרופאים ולצוותים. המרכז הרפואי המאופיין בסביבה ירוקה ופסטורלית, מטפח את הקשר עם הקהילה, כאשר גמלאי המרכז והאזור נהנים בו מהרצאות, ותלמידי בתי ספר, בצד מתנדבים בוגרים, מבקרים את המטופלים על בסיס קבוע.
