בעלי כלבים יודעים היטב עד כמה מהר כלב הופך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. בהתחלה הוא מגיע הביתה כגור קטן או ככלב שאומץ, ופתאום שנים חולפות. הוא מכיר את צליל המפתח בדלת, יודע מתי יוצאים לטיול, מחכה ליד המטבח בזמן הארוחה ולעיתים אפילו תופס מקום קבוע במיטה או בספה.
דווקא משום שהקשר נבנה לאורך שנים, הרגע שבו נאלצים להיפרד ממנו יכול להיות קשה מאוד.
כאשר הפטירה מתרחשת לאחר מחלה ארוכה, יש לעיתים זמן מסוים להתכונן רגשית. כאשר היא פתאומית, המשפחה יכולה למצוא את עצמה בתוך דקות עוברת משגרת יום רגילה לשאלה שלא חשבה עליה מעולם: מה עושים עכשיו?
הקושי גדול במיוחד משום שבאותו זמן צריך להתמודד גם עם רגשות וגם עם החלטות מעשיות. האם להשאיר את הכלב בבית עד שמגיעים לאסוף אותו? האם אפשר לבצע איסוף מהווטרינר? מהן האפשרויות לאחר מכן? ומה אומרים לילדים?
כמה מידע בסיסי יכול לעזור להפוך את הרגע לפחות מבלבל.
השעות הראשונות אחרי הפטירה
הדבר הראשון שכדאי לזכור הוא שלא חייבים מיד "לתפקד".
אם הכלב נפטר בבית, אפשר לתת למשפחה זמן קצר להיפרד. אין חובה למהר להוציא אותו מהבית בתוך דקות.
עבור חלק מהאנשים, האפשרות לשבת ליד הכלב, ללטף אותו בפעם האחרונה ולהיפרד בשקט חשובה מאוד. אחרים מעדיפים שלא לראות את הגוף כלל. אין תגובה נכונה יותר.
כאשר יש ילדים, כדאי לשקול איך לשתף אותם. בהתאם לגיל, אפשר להסביר בצורה פשוטה שהכלב נפטר ושלא יחזור. כדאי להימנע מתיאורים שעלולים ליצור בלבול, במיוחד אצל ילדים קטנים.
אפשר לאפשר להם לבחור האם הם רוצים להיפרד. ילד אחד אולי יבקש לומר שלום, ואחר יעדיף לזכור את הכלב כפי שהיה בחיים. אין צורך להכריח.
מבחינה מעשית, עד לתיאום האיסוף מומלץ לשמור את הכלב במקום מוצל וקריר ככל שניתן. אם הוא גדול או כבד, לא כדאי להסתכן בהרמה לבד. ניתן לבקש שירות שכולל גם את האיסוף עצמו.
במקרה שהפטירה התרחשה אצל וטרינר, לעיתים ניתן להשאיר את הכלב במרפאה עד לאיסוף. כדאי לדבר עם המרפאה ולברר מה האפשרויות לפני שמעבירים אותו ממקום למקום ללא צורך.
איך בוחרים את דרך הפרידה?
זו שאלה שאין לה תשובה אחת שמתאימה לכל משפחה.
יש מי שמרגישים שקבורה במקום מסודר היא הדרך הנכונה עבורם. עצם הידיעה שקיים מקום שבו הכלב הובא למנוחה חשובה להם.
אחרים מעדיפים קרמטוריום, ולעיתים רוצים לקבל את האפר בחזרה ולשמור אותו בכד או בדרך אחרת.
יש גם מי שאינם מעוניינים בטקס או במקום זיכרון ורוצים בעיקר שהטיפול יעשה בצורה מכובדת ומסודרת.
מי שבודק שירות של קבורת כלב בבאר יעקב כדאי שיברר מה בדיוק ניתן במסגרת השירות, כיצד מתבצע האיסוף, אילו אפשרויות קיימות לאחר מכן ומה כלול במחיר.
חשוב לא להסתפק במילים כלליות.
אם אומרים "קבורה", אפשר לשאול היכן היא מתבצעת ומה המשמעות של המסלול. אם בוחרים בקרמטוריום, אפשר לבדוק האם האפר מוחזר למשפחה ומה ההבדל בין האפשרויות השונות.
שאלו גם את הדברים שלא נעים לשאול
ברגע של אובדן, שיחה על מחיר יכולה להרגיש לא נעימה. ובכל זאת, כדאי לדעת מראש כמה השירות עולה ומה הוא כולל.
שאלו אם המחיר כולל איסוף, האם קיימת השפעה למשקל הכלב, אם יש הבדל בין איסוף מהבית לבין איסוף ממרפאה והאם יש עלויות נוספות בהתאם למסלול הנבחר.
שקיפות דווקא ברגע כזה חשובה מאוד.
המשפחה צריכה להיות פנויה להתמודד עם הפרידה ולא עם הפתעה בחשבון.
מה עושים עם כל החפצים שנשארים בבית?
זו אחת החוויות המוזרות ביותר לאחר פטירת כלב.
הוא איננו, אבל הכול עדיין נמצא בדיוק במקום.
קערת המים במטבח. השקית של המזון. הרצועה ליד הדלת. צעצוע על הרצפה. מיטה בפינה.
יש אנשים שמרגישים שהם חייבים לאסוף הכול מיד. קשה להם לראות את הדברים ולהיזכר.
אחרים עושים בדיוק ההפך. הם לא מסוגלים להזיז כלום.
שתי התגובות נורמליות.
אין צורך להחליט באותו היום מה נשאר ומה נמסר.
אפשר לתת לעצמכם זמן.
מאוחר יותר אפשר לבחור לשמור פריט קטן – תג שם, קולר או צעצוע אהוב. אפשר למסגר תמונה ולהניח אותה במקום בבית. אם נשאר ציוד שימושי שאינכם רוצים לשמור, אפשר לבדוק אפשרות לתרום אותו לעמותה או למשפחה שאימצה כלב.
לפעמים פעולה כזו מעניקה תחושה טובה משום שמשהו ששימש את הכלב ממשיך לעזור לבעל חיים אחר.
כשהילדים שואלים שאלות
ילדים יכולים להגיב למוות של חיית מחמד בדרכים שונות מאוד.
אחד יבכה מיד. אחר ייראה כאילו הוא כמעט לא מגיב ורק כעבור כמה ימים יתחיל לשאול שאלות.
יש ילדים שיחזרו שוב ושוב לאותה שאלה: איפה הכלב עכשיו? למה הוא מת? האם היה לו כואב? האם גם החתול או הכלב של השכנים ימותו?
כדאי לענות בצורה פשוטה, כנה ומתאימה לגיל.
אין צורך לתת לילד מידע שהוא לא ביקש, אבל כדאי גם לא להמציא סיפורים שעלולים ליצור בלבול.
אפשר לעזור לילדים להיפרד בדרך מעשית. למשל להכין יחד אלבום תמונות, לצייר ציור או לכתוב כמה דברים שהם אהבו בכלב.
גם אם הילד צעיר מאוד, פעולה כזו יכולה לעזור לו להבין שהקשר שהיה עם הכלב נשאר חלק מהזיכרון.
האם כדאי להביא כלב חדש?
זו שאלה שמופיעה לעיתים מהר מאוד, במיוחד אם הבית היה רגיל לכלב במשך שנים.
פתאום אין מי שמחכה ליד הדלת ואין סיבה לצאת לטיול בערב. השגרה משתנה בבת אחת.
יש משפחות שבהן התחושה הזו גורמת לרצון לאמץ כלב חדש כמעט מיד. אחרות מרגישות שהן לא מסוגלות אפילו לחשוב על כך.
אין טווח זמן נכון.
אימוץ בעל חיים חדש צריך לקרות כאשר המשפחה רוצה להכניס חבר חדש הביתה, ולא רק מתוך רצון לסגור במהירות את החלל שהשאיר הכלב הקודם.
כלב חדש גם לא מוחק את האהבה לכלב שהיה קודם.
אפשר לשמור את הזיכרון ולבנות קשר חדש במקביל.
זיכרון יכול לקבל הרבה צורות
לא כל משפחה רוצה מצבה או מקום קבורה שאפשר לבקר בו.
יש דרכים נוספות לזכור.
אפשר לשתול עץ בגינה, להכין אלבום, לערוך סרטון קצר מהתמונות שהצטברו בטלפון או לתרום לעמותה על שם הכלב.
יש מי שמעדיפים לשמור כד עם אפר במקום אישי בבית. אחרים שומרים רק תמונה אחת.
אין משמעות לכך שדרך אחת מכבדת יותר מאחרת.
הזיכרון האמיתי אינו תלוי בפריט מסוים.
הוא נמצא בהרגלים שהיו לכם, במקומות שבהם טיילתם ובסיפורים שהמשפחה תמשיך לספר.
אם היו לכם אורחים קבועים בבית, ייתכן שגם הם ירגישו בחסרונו. כלבים רבים מפתחים קשרים גם עם שכנים, חברים ובני משפחה מורחבת.
אפשר לשתף גם אותם בפרידה אם הדבר מתאים לכם.
ומה לגבי ההיבט המעשי והחוקי?
כאשר בוחרים כיצד לטפל בגופת בעל החיים, כדאי לקבל מידע עדכני מגורמים מוסמכים ולא להסתמך רק על עצות ברשת.
אם עולה מחשבה לקבור את הכלב בחצר פרטית, בשטח פתוח או במקום ציבורי, יש לבדוק מול הרשות המקומית והגורמים הרלוונטיים מה מותר ומה אסור ומהן האפשרויות החוקיות באזור.
כך גם במקרה של פטירה בבית או במרחב ציבורי.
המטרה היא לא רק לבחור בדרך שמרגישה נכונה מבחינה רגשית, אלא גם לבצע אותה באופן מסודר.
אם בוחרים בשירות מקצועי, כדאי לבקש הסבר לגבי התהליך ולא להסס לשאול לאן הכלב מועבר ומה קורה לאחר האיסוף.
זו זכות בסיסית של המשפחה לדעת.
מותר להתאבל גם על כלב
אחד הדברים שמקשים על אנשים הוא התחושה שהסביבה לא תמיד מבינה את עומק האובדן.
מישהו יכול לומר "זה רק כלב" מתוך כוונה לעודד, אבל עבור האדם שאיבד אותו המשפט עלול להרגיש רחוק מאוד מהמציאות.
מי שחי עם כלב במשך שנים יודע עד כמה הנוכחות שלו יומיומית.
הוא נמצא בבקרים, בערבים, בטיולים ובחופשות. הוא חלק מהשגרה המשפחתית.
לכן האבל עליו יכול להיות אמיתי ומשמעותי.
אין צורך להשוות אותו לאובדן מסוג אחר כדי להצדיק אותו.
מותר להיות עצובים. מותר להתגעגע.
ובעיקר, אין צורך למהר להרגיש אחרת משום שמישהו חושב שכבר עבר מספיק זמן.
פרידה טובה אינה מוחקת את הכאב, אבל היא יכולה לתת תחושת סגירה
אין דרך להפוך את מותו של כלב אהוב לאירוע קל.
גם כאשר יודעים מראש שהוא מבוגר מאוד, הרגע עצמו עדיין קשה.
אבל הידיעה שהמשפחה בחרה כיצד להיפרד ושכל החלק המעשי טופל בצורה מסודרת יכולה להוריד לפחות חלק אחד מהעומס.
אפשר לבחור את הדרך שמתאימה לכם, לשאול שאלות ולקבל החלטה בלי להרגיש שמישהו מכתיב לכם איך צריך להיפרד.
בסוף, כל משפחה זוכרת את הכלב שלה בצורה אחרת.
אחת זוכרת את הטיולים הארוכים, אחרת את הדרך שבה תמיד ידע מתי אחד הילדים עצוב. מישהו אחר יזכור דווקא את כל הדברים המצחיקים שהוא עשה בבית.
הפרידה היא יום אחד.
החיים המשותפים היו שנים.
ולאחר שהיום הקשה עובר, אלה בדרך כלל השנים האלו שחוזרות להיות הדבר המרכזי שנשאר בזיכרון.
