ובחרת בחיים

הייתי קטנה

להיפרד מאדם שהלב אוהב, אינו דבר פשוט, גם כאשר הפרידה שלמה, והידיעה כי כך מוטב – קיימת. כשהייתי קטנה, הוריי נפרדו כשהלב עוד אהב. מאז, דמיינתי את החתונה שלי כך: חוף ים, חול חם, שקיעה, יינות, מוזיקה, אָהוּב, טבעת בייגלה, ואותי בשמלה לבנה של חוף נסה יחפה על נפשי. נראה שפחדתי להתחייב ולא האמנתי שניתן לבחור אדם אחד לאהוב כל או חצי חיים.

אולם, בשנה האחרונה האמנתי שניתן לאהוב כל כך מישהו. זה קרה מעצמו, בקיץ שעבר. התאהבתי ואהבתי ורציתי מיטה אחת לשניים, להתעורר בה אל חלומות משותפים. רציתי, עם או בלי שמלת חוף לבנה, וידעתי שלראשונה בחיי לא אברח. אני אתן לאהבה לנצח.

החיים כבקשתך

אומרים שמותר לבקש מהחיים משאלות, להיות טובים, ובתמורה החיים נותנים. אז ביקשתי. ביקשתי את שאהבה נפשי. אבל החיים התנצלו ואמרו שאי אפשר, שכן ישנן מציאויות שחזקות מן החיים.

ואם החיים חזקים מהכול, הרי שהם חזקים גם ממני ומכל פרידה. פרידה היא אומנם דבר כואב ועצוב, אבל אין בה מוות. יש לזכותה סיבה. הזיכרונות שקדמו לה ודאי יתחלקו לטובים ולטובים פחות, אולם לאחריה מבחן החיים יבקש לעבור בהצלחה. כי רק אדם שיבחר שוב בחיים, ראשי לבקש מהם משאלה.

תנקי

עברה שנה וקצת מאז אותו קיץ. הקיץ הזה נסעתי לצפון. מול נוף הילדות שלי, ניקיתי. שתיתי שייקים, נשמתי, רקדתי, הזעתי, דמעתי וצחקתי. עשיתי מדיטציות (!), פגשתי אנשים שלא פגשתי והוקרתי, התקרבתי, סגרתי, הקשבתי, למדתי, נשאתי תפילתי, ונזכרתי. נזכרתי כיצד מזהים אותה, את השלווה, וכמה רפואה קיימת באהבה שהיא אמת.

מצאתי בי המון לכלוך שהצטבר מחמת הפשרה. בחודשים שקדמו לפרידה, התפשרתי. שתקתי. בכיתי בנסיעות. אהבתי. כמה אהבתי. שם, ביערות הכרמל, יערות הגשם והשמש של ילדותי, נזכרתי בחיבוק ההוא. אותו חיבוק שהציע ונתן מזמן אהובי והיה לי כל עולמי והיום כמעט איני זוכרת את מגעו.

ברוכה הבאה

כששבתי הביתה ציפה לי פתק-הפתעה: "ברוכה הבאה". חיבקתי מיד וביקשתי סליחה. סליחה אמא על העצב שהיה, וסליחה ממך בורא עולם. סליחה, כי חשבתי שמים רבים לא יוכלו לכבות אהבה. המים ניסו, ואני סירבתי להם. למרות האש. וכי איך אוכל לסרב למים?

כאשר ניסיתי לאסוף בשתי ידיי את אוצרות החופשה, נכשלתי. הם היו רבים. התיישבתי ובהיתי ולאט החלטתי להניח לכולם להיות מפוזרים בפנים, באי סדר מופתי ומוחלט, כדי שאדע היכן.

ובחרתי. בחרתי להיות חזקה, אבל תמיד תמיד לאפשר לחיים להיות יותר חזקים. כי מכאן והלאה השמש תמיד תזרח כסדרה הטוב בבקרים, הירח שאהבנו יהיה מלא פעם בחודש וסביבו כוכבים, והים לא יעזוב לעולם. מכאן תהא תקווה להתחדשות.

{ברצוני להודות למסטר: שלמה דהרמה, לאגדה: ענתי בן קיקי, ולמנשים: יובל בנטמן. כל אחד מכם הביא עמו אלומה של יופי אל בציר חיי הנוכחי. המשיכו להעצים חיים, לבטל הרס עצמי ולהאדיר ריקוד, בריאות, שמחה ואהבה}