לפני זמן-מה עברתי לעיר חדשה. התחלות הן יפות כמו סופים, ועדיין, ההתחלה לא הייתה קלה. לשמחתי, אנשים אחדים חייכו אליי כשתורה בשפתותיהם המחייכות. את הנדיבות שלהם הם ביטאו בדרכים שונות. הרגעים שבהם הקשיבו והמילים המעטות שנתנו, ערכם היה שווה ערך לטוב-לב.
אחד האנשים שחייך אליי הוא בחור צעיר, בערך בגילי. שנינו איבדנו אבא וחווינו עצב. לאורך השנים, התקשינו למלא את הריק שתפס את מקומו של האבל העצום. הזמן עבר וכדרכו ריפא, אבל נותרו זכוכיות מהן לפצוע או להיפצע. באחת השיחות הקצרות שלנו, סיפרתי לו שנלקחו ממני השנים הכי יפות של חיי, והוא שם בידיי משפט חכם: "העצב חולף. הריק לא." זה נכון. וריק יש למלא.
העצב חולף
פעם שמרתי בקנאות על העצב שלי, שרק לא יילקח. פחדתי שאם ייעלם ממני עצבי, לא אדע כיצד לנהוג בשמחה. גרוע מכך, שכחתי שהחיים בהירים ללא עצב, ובזמן שהזמן ריפא אותי, החזקתי את העצב חזק-חזק שלא יחמוק, שרק לא אעזוב בשבריר של שמחה את החוט שמחזיק אותו.
העצב שלי חלף כשהכרתי מישהו. הוא ראה דרכי והביא מן השמחה, מן התבואה ומן הפשטות אל ימיי. דרכו ראיתי גם אני. ראיתי שוב מקרוב את גדולת הדברים הקטנים, את שמחת המים. האושר היה לי לאהבת אמת והצער לאויב.
אך הריק, הוא ממזר. הוא חוזר כשריק ואין לו כל קשר לעצב ישן שחלף מעצמו. ובי נפער ריק. ריק שהחל בערב פסח, כשערכתי שולחן לשתי נפשות שמבקשות לחבק משפחה רחוקה. ריק שגדל אחרי שמחזה שכתבתי ראה אור. ריק שהתעצם בעקבות פרידה. לריק התווסף אותו כאב ארור בכפות הרגליים, שמלווה אותי בעשור האחרון בכל פסיעה, ושעמו אני מתמודדת בגבורה ימים ולילות. אכילה רגשית ניסתה למלא את חלל לילותיי בחודשים האחרונים, אולם ללא הצלחה. חורים בבטן הם עמוקים, ואוכל אינו מסוגל להשביע בדידות שמנקבת אותם.
מה עושים עם ריק?
מעולם לא היה לי ריק באביב, העונה המועדפת עליי. אבל השנה, במקום חול ים, תרתי אחר סדנאות ניקוי, פניתי ללמוד תחביב, עבדתי הרבה וכתבתי מעט. כאשר ריק פנימה, כל הבטחה או אפשרות למלאו תתקבלנה בברכה ובצמא.
ואז הגיעה תקווה קטנה. נראה שהיקום שמע את תחינותיי לסימן אחד טוב. תקווה קטנה ולבושה בצורת תשובה משמחת. דרכה הבנתי כי רק האמת תוכל למלא אותי. אם אתבונן בלי פחד בנבט שממנו צמח בי הריק, אם רק אביט מקרוב באותה נקודת מוצא שממנה הוא החל להתגלגל ככדור בשלג האביבי שלי, אדע מה עליי לעשות. אבחר נכונה, וחוריי יתמלאו.
החיים מפזרים לאדם התמודדויות, שכולן כאחת הזדמנות ליפול או לגדול ולספוג עוד מיפי החיים שזה עתה כמעט זנח, ורק נפשו תוכל למלא עצמה בהיצמדותה לרצונות העמוקים ביותר של הלב המפעים.
טל איפרגן {משוררת ועורכת}
