מאחורי הפארק האקולוגי בהוד השרון פועלת מערכת להשבת מים ולשיקום נחלים. בדיקת המספרים שפרסמה העירייה מבהירה מה כבר תואר כשלב ראשון, מהו החזון הרחב, ומה עדיין דרוש כדי למדוד הצלחה סביבתית.
קל להבין מדוע פארק הוד השרון מושך אליו מבקרים. יש בו מים, שבילים, צמחייה ותחושה של מרחב פתוח לא רחוק מרחובות מגורים וצירי תנועה. אבל דווקא מה שאינו בולט במבט ראשון הוא לב הסיפור. זה אינו רק פארק שבמרכזו אגם. העירייה מתארת אותו כחלק ממערכת של אגנים לחים, טיפול במים והשבתם אל נחל הדר ובהמשך אל הירקון.
המערכת הזאת משנה את השאלה הרגילה שאנו שואלים על פארק. במקום לבדוק רק כמה שבילי הליכה נסללו וכמה ספסלים הוצבו, צריך לשאול מה קורה למים, כיצד הם מטופלים, איך הם משפיעים על הנחל ומה נדרש כדי שהמערכת תמשיך לעבוד גם אחרי שיום החנוכה נשכח.
לפי דף המידע העירוני, השלב הראשון של הפארק משתרע על כ-200 דונם, והחזון הוא להרחיבו בעתיד לכ-1,400 דונם. היחס הוא אחד לשבעה: השטח של שלב הפתיחה המתואר מהווה כ-14% מההיקף העתידי שננקב. זהו חישוב פשוט של שני מספרים שפורסמו, לא מדידה של השטח הקיים כיום. המסמך אינו משמש סקר עדכני של התקדמות הביצוע לשנת 2026.
במרכז הפארק נמצאים אגני האחו הלח, שאליהם מגיעים מים ממכון הטיהור העירוני. המים עוברים דרך מערכת טיפול ביולוגית, ובתיאור העירייה נכתב כי בסופו של התהליך הם מוזרמים לנחל הדר ומשם תורמים להשבת מים לירקון. המשמעות היא שהנחל והפארק אינם שני נושאים נפרדים. בלי שגרת טיפול וניהול של המים, גם המראה הירוק של השטח אינו מספר את כל התמונה.
יש כאן גם נתון גדול שקל להפוך לסיסמה. העירייה מציינת כי בתום תהליך ההשבה מדובר בכ-12 מיליון מטרים מעוקבים של מים מטוהרים בשנה. בחלוקה חשבונית ל-365 ימים מדובר בכ-32,900 מטרים מעוקבים ליום בממוצע. אלא שחשבון אינו תחליף לדוח ביצוע: אין להסיק מכך כמה מים הושבו בפועל השנה, מה הייתה איכותם בכל יום או אם כל חלקי המערכת פעלו ברציפות.
גם ההבחנה בין אגם אקולוגי למאגר מים לרחצה חיונית. העובדה שמים עוברים תהליך טיפול אינה הופכת אותם באופן אוטומטי למים המתאימים לשחייה או למגע חופשי. שימוש כזה מחייב מידע ייעודי ואישור של הגורמים הרלוונטיים. מבחינת המבקר, ההחלטה הנכונה היא להתייחס לאזור המים כאל חלק ממערכת אקולוגית, ולא כאל בריכה שהוקמה לשם בילוי.
הפארק נפתח לציבור במרץ 2018 בתקופת הרצה, לפי הרשות המקומית. חלפו מאז שנים שבהן העיר השתנתה, והחשיבות של שטחים פתוחים רק גדלה. זה מעמיד מבחן נוסף למיזם: האם הקרקע והמסדרונות האקולוגיים נשמרים גם כאשר סביבם גדלים לחצי הבנייה, התנועה והפיתוח.
מקומונט השרון כבר דיווח בעבר על שחרור של כמאה ציפורי בר ששוקמו בפארק האקולוגי באוגוסט 2022 בידי עמותת למען חיות הבר. האירוע ההוא מדגים שימוש נוסף בשטח פתוח עירוני: לא רק מקום שבו בני אדם נחים, אלא גם סביבה שיכולה להיות חלק מהחזרת בעלי חיים לטבע. עם זאת, אירוע שחרור אחד אינו מדד מלא למצב המגוון הביולוגי לאורך שנים.
דווקא משום שהתוכנית שאפתנית, הצלחה אמיתית מחייבת מעקב שאפשר להבין. כמה מים נשאבים ומטופלים בכל שנה? אילו מדדי איכות מתפרסמים? כמה מן השטח העתידי אכן נוסף? האם יש ניטור ציפורים, צמחייה ואיכות בתי הגידול? לא כל תשובה נמצאת בדף תיאור הפארק, ולכן אין להשלים אותה בניחוש.
גם לתושב יש כאן חלק בסיפור. פארק כזה אינו רק רקע לתמונות. הוא מאפשר להכיר לילדים את הקשר בין ביוב מטופל, מים, צמחים ונחל, קשר שבדרך כלל מוסתר מתחת לקרקע או מאחורי שערי מתקנים. הוא גם מזכיר שמרחב פתוח עירוני יכול לשרת כמה מטרות בבת אחת, ושהן אינן נמדדות כולן במספר המבקרים.
האגם הוא החלק המצולם ביותר של הפארק, אבל המבחן המעניין ביותר שלו אינו נמצא על פני המים. הוא בשאלה אם העיר מצליחה לשמור לאורך זמן על המנגנון שמאפשר להם להגיע לשם, על השטח שסביבם ועל מערכת נתונים שתאפשר לציבור לדעת אם החזון מתקיים בפועל.
אקי בן שחר הוא כותב ועורך את "מאחורי הכותרות", מיזם תוכן עצמאי העוסק באקטואליה, חברה, ביטחון, כלכלה ונושאים ציבוריים מזווית פרשנית ואישית.
